ר"ן על שבועות י״ט

1 ושמעינן מינה דרב ושמואל בתרתי פליגי חדא דלרב צריכה שתהא הטענה שתי כסף ופרוטה והכפירה שתי כסף ולשמואל די לו שתהא הטענה שתי כסף ואפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב ועוד דלרב הטוען את חבירו דינר יש לי בידך שוה משמע ולא דינר דוקא וכן המשיב פרוטה יש לך בידי שוה פרוטה משמע והוה ליה הודאה ממין הטענה וחייב ולשמואל כל חד וחד דוקא קאמר ולא הויא הודאה ממין הטענה ופטור והיינו דאמרי' מי סברת שוה קתני דוקא קתני וכמו שפירשתיה וליכא לפרושי דרב נמי מודה בטוען דינר סתם דדוקא קאמר ולא נחלקו אלא אי מתניתין בטוען סתם או בטוען בפירוש שוה דהא אקשינן עליה דשמואל מדקתני דינר זהב זהוב יש לי בידך הא סתמא שוה משמע כלומר הא לרב ניחא ואם איתא לרב נמי קשיא דהא אמרת דלרב נמי סתמא דוקא קאמר ועוד מדתנן שתי כסף ופרוטה יש לי בידך וקא מפרש רב שוה ב' כסף ואי בטוען בפירוש שוה עסקינן הא בסתמא דוקא היכי תני במתני' סתם ב' כסף יש לי בידך שאילו אמר באותו הלשון היה הדין בהפך לרב דהיכי קתני סיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך חייב דה"ל חטין ושעורין והודה לו באחד מהן דאינו חייב לרב אלא ודאי בטוען סתם הוא דפליגי דרב סובר שוה קאמר ושמואל סבר דדוקא קאמר:

2 ולענין הלכה בפלוגתייהו דרב ושמואל פסק הרב אלפסי ז"ל כרב דכפירת טענה שתי כסף מדתני ר' חייא לסיועיה וכי תימא אדרבה הלכתא כשמואל מדמתרץ רב אשי אליביה הך ברייתא דדינר זהב זהוב וכיון דכשמואל מתרץ לה משמע דכותיה ס"ל וכדאמרינן בדר' אלעזר ור' אלעזר לימא מדסיפא כשמואל מתרץ לה רישא נמי כשמואל ס"ל וכיון דרב אשי דבתרא הוא ס"ל כשמואל יש לנו לפסוק כמותו ליתא דאע"ג דרב אשי מתרץ כשמואל ליכא לאוכוחי דס"ל כוותיה דאמוראי מתרצי אליבא דחד אמורא כי שמעי מאי דפרכי ליה אע"ג דלדידהו לא ס"ל כוותיה ורב אשי דבתרא הוא ודאי שמיע ליה מאי דפרכינן לשמואל ומתרץ אליביה אע"ג דלא ס"ל כוותיה אבל בדר' אלעזר דייקינן הכי משום דתלמידיה דר' יוחנן הוה ובא"י הוה גמיר ולא שמיע ליה מאי דפרכינן לשמואל בבבל ואפ"ה מתרץ סיפא כשמואל אלמא דכשמואל ס"ל וכיון דבפלוגתא דכפירת טענה קי"ל כרב מסתברא דפלוגתא דשוה ודוקא נמי קי"ל כוותיה דבהדדי תליין וכדכתיבנא הלכך ש"מ דהטוען את חבירו כך וכך דינרין יש לי בידך הלואה והלה אומר לא כי אלא פרוטה ואפי' אמר אין לך בידי אלא כך וכך שהלויתני חייב דשוה קא טעין ליה והויא ליה הודאה ממין הטענה מיהו ה"מ בטוענו מטבע לפי שהמטבע נעשה דמים באחר הא דבר שאין דרכן של בני אדם לשום בו אפילו לרב נמי מסתמא דוקא קאמר וכדאמרי' הכא אפי' לרב בליטרא זהב ליטרא שאני כלומר שאין דרכן של בני אדם לעשות דמים באחר וכן בתבואה אין אדם שם בה ודוקא קא תבע וזו היא ששנינו כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור ומטבע נמי לא אמרן אלא במטבע היוצא באותו מקום אבל במטבע של מלכים אחרים לא שאין דרכן של בנ"א לשום באותו מטבע הלכך דוקא קאמר ומ"מ היכא שהודה לו במטבע אע"ג דכל חד דוקא קאמר מפני שאותו מטבע אינו יוצא אעפ"כ לפי דברי רש"י ז"ל חייב שהוא סובר שכל מטבע טבועה מין א' וכמ"ש למעלה בההוא דטוענו דינר מטבעות אבל לפי גירסת ר"ח ז"ל ופירושו אין הדין כן שאין לנו ראיה משם וכי אמרינן דשוה קאמר ה"מ באומר שתי כסף יש לי בידך הלואה לפי שההלואה להוצאה נתנה ומשתלמת בכל דבר אבל בטוענו פקדון דוקא קא תבע דפקדון לא ניתן להוצאה אלא לחזרה בעינו כך כתב הרמב"ן ז"ל ואינו נח לי דמתניתין סתמא קתני ואדרבה יש לי בידך טפי משמע פקדון והארכתי בזה בסמוך בס"ד:

3 והיכא דטענו דוקא והלה מודה לו שוה אין ההודאה ממין הטענה ופטור וברייתא דדינר זהב זהוב הכי מוכחא דהא התם הטוען אומר דוקא דאמר זהב זהוב והמודה משיב שוה דקאמר אין לך בידי אלא דינר כסף ולרב שוה קאמר וכדכתיבנא לעיל וקתני פטור ומיהו היכא דקא טעין מיניה שוה והלה מודה בדוקא חייב דיש בכלל תביעה הודאה וסיפא דמתניתין הכי מוכחא דקתני כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב והא טענה דפירות דומיא דשוה היא ואיהו אודי בדוקא וקתני חייב. ויש לרשב"א ז"ל דרך אחרת שהוא אומר אע"ג דקי"ל כוותיה דרב בפלוגתא דכפירת טענה היינו משום דתני רבי חייא לסיועיה לרב אבל בפלוגתא דשוה ודוקא נקטינן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ולאו הא בהא תליא ואע"ג דקי"ל כרב בכפירת טענה אפשר לפרושי כולה מתני' בדוקא ופטור דרישא משום דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו וכי תימא כיון דקי"ל כרב אם איתא דדוקא קתני לא הוה ליה למתני שתי כסף דלא אפשר לאחיוביה בהו ואפילו במודה במין הטענה בהודאת מקצת דהא חסרה לה טענה אלא הוה ליה למיתני דינר יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור איכא למימר אין הכי נמי אלא משום דבעי למיתני בסיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב ולאשמועינן דטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב כשמואל נקט נמי ברישא שתי כסף והודאה בפרוטה ואע"פ שאין זה נח לי לשניה דרש"י ז"ל דיקא לי הכי שפירשה למשנתינו אליבא דשמואל וכתב עוד הרשב"א דאפילו לרב נמי כי אמרינן דשוה קאמר דוקא בטוען כך וכך יש לי בידך בהלואה משום דאין מלוה יכול לתבוע מטבע טבוע ממש אלא לוה פורע לו שוויו הלכך איכא למימר דתובע אינו תובע מן הסתם דוקא אלא שוה אבל בנותן לעולם דוקא הוא אומר וראיה לדבר מדתנן בפרק קמא דגיטין דף יג. תנן תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ואוקמא רב שמואל בר מרתא משמיה דרב בצבורין ומונחין ובשכיב מרע וכאידך דרב דאמר שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנים מנה סתם אין נותנין שמא מנה קבור קאמר ואם איתא דשוה מנה אמר מאי קאמר דחיישינן למנה קבור הא איהו לא ייחד לו דבר מיוחד מנכסיו אלא שוה קאמר ובין שיש לו מנה קבור בין שאין לו הרי צוה ליתן לו שוה מנה ואפי' לא אמר מנכסי יתנו לו שוה מנה אלא ודאי אפילו לרב בנותן דוקא קאמר ומשום האי טעמא דאמרן הלכך שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני חזינן אי אית ליה בעין יהבינן ליה ואי לא לא יהבינן ליה מידי דשוה מנה דחיישינן דלמא מנה קבור קאמר ואע"ג דאפסיקא הלכתא התם בפרק קמא דגיטין דלמנה קבור לא חיישינן התם בדאיכא מנה שאינו קבור דאע"ג דלא אמר מנה זה לא חיישינן למנה אחר קבור ויהבינן ליה האי מנה מגולה הא אם ליכא אחר בעין לא יהבינן ליה מידי דמנה דוקא קאמר אלו דבריו ז"ל ולפי הטעם שהוא ז"ל אומר דדוקא בהלואה אמרינן שוה לפי שאין מלוה יכול לתבוע מטבע טבוע ממש נראה שהוא ז"ל סובר דתובע פקדון דינו כנותן דדוקא קאמר ואין זה נח לי משום דמתני' סתמא מיתניא ולא משמע דבהלואה בלחוד היא ולא פקדון וכמו שכתבתי למעלה לפיכך אני אומר דבין במלוה בין בפקדון שוה קאמר ואף על פי שאין הדין כן בנותן וטעמא דמילתא דמסתמא טוען תובע באותו ענין אשר יתחייב בו הנתבע שבועה וכבר כתבתי למעלה דתובע שוה אפילו נתבע משיב דוקא חייב שבועה אבל תובע דוקא אע"פ שהנתבע משיב שוה פטור ומש"ה אמרינן דתובע בין בפקדון בין במלוה לעולם שוה קאמר כדי שיתחייב נתבע באיזה דבר שיודה מה שאין לומר כן בנותן:

4 לא שאנו. דבעינן שתהא הטענה שתי כסף:

5 אלא בשבועה הבאה בטענת מלוה והודאת מקצת הלוה אבל טענת מלוה בעדות עד אחד. שהלוה כפר את הכל ועד אחד מעידו שהוא חייב לו:

6 אפילו לא טענו אלא פרוטה חייב. הואיל ואם היו שנים היו מחייבין אותו לפרוע דהא שוה פרוטה ממון הוא יחיד מחייבו שבועה:

7 ודקדקו רבינו אפרים וה"ר יוסף הלוי בן מיג"ש ז"ל דאין שבועת עד אחד אלא בטענת ברי כגון שטוענו ברי מנה יש לי בידך ועד אחד מעיד כן אבל אם אין טוענו בברי אלא בשמא ועד א' מעיד בדבר אינו נשבע והיינו דאמרינן בטענת מלוה ואמרינן נמי אפילו לא טענו דאלמא טענת ברי בעינן ובריש בבא מציעא דף ד. נמי אמרינן הצד השוה שבהן כלומר דמודה מקצת ועד אחד שע"י טענה וכפירה הן באין אלמא דוקא בשטענו בברי אבל בשמא לא ואין אלו ראיות דמאי טענה תביעה כלומר שהוא תובעו וזה כופר אבל לאו דוקא שיהא תובעו בברי ועוד שהרי יש מי שפירש שם דמגלגול שבועה מייתינן ליה וכיון שכן על כרחין לאו טענת ברי קאמר דגלגול שבועה אפילו בשמא היא וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל דעד אחד קם לשבועה אפילו בטענת שמא ממה שכתב לקמן בפרק כל הנשבעין בעסק חד גברא דא"ל לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה דלאו באנפאי ושקלת מיניה חד טוענא דכיתנא וא"ל אין פתחית ושקלית ודידי שקלית ואת אמרת לי למשקל בחושבנא דאית לך גבאי ופסק דהו"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם אע"ג דטענת שמא הוא דלאו באפיה שקליה ולא ידע אלא ע"פ עד אחד וכן נראה עיקר דהא אמרינן כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכיון דשנים מחייבין אותו ממון אפילו בטענת שמא אחד נמי מחייבו שבועה וליכא למימר דאין למדין מן הכללות דלא אמרינן הכי אלא היכא דמוכח בגמרא דהאי כללא לאו דוקא שאם לא כן אין לדבר סוף ולא נסמוך על תלמוד ערוך אשר בידינו שרובו כללות ועוד דבירושלמי דייקא בהאי כללא דאקשו התם והרי שנים מחייבין אותו קרקע וקנס שניא היא שאין נשבעין על הקרקעות והרי שנים מחייבין אותו קנס שניא היא שאין נשבעין בקנס ומדלא פרכינן והרישנים מחייבין אותו ממון בשמא ועד אחד אינו מחייבו שבועה בשמא ש"מ שאפי' בשמא נשבעין בהעדאת עד אחד:

8 ולענין שבועת השומרים איכא מ"ד דלא מחייבינן נמי אלא בכפירת שתי כסף דכי כתיב כסף או כלים בשבועת השומרים כתיב ובעד אחד אצטריך נמי קרא לחיוביה אפחות משתי כסף כדאמרי' מ"ט דאמר קרא אלמא אי לא קרא דמרבה ליה הוה מפטר דגמרינן ממודה מקצת הלכך גבי שומרים דליכא קרא לחיובינהו בפחות משתי כסף פטור ואיכא מאן דאמר דלא בעינן בהו שתי כסף דאע"ג דבשומרים כתיב כסף או כלים קי"ל דערוב פרשיות כתוב כאן כדאיתא בהגוזל דף קז.וכי היכי דשדינן כי הוא זה אמלוה ולא אפקדון הכי נמי כסף או כלים דמדריש מיניה דבעינן שתי כסף אמלוה שדינן ליה ולא אפקדון ואין זה מחוור דהא דרשינן לקמן כסף או כלים בכלל ופרט לענין שבועת השומרים כדאיתא בגמרא אלמא אשומרים נמי קאי הלכך אית לן למידרש נמי בשומרים מה כלים שנים אף כסף שנים והכי נמי מוכח בפרק כל הנשבעין דף מח: דאמרינן גבי שותפין ואריסין והוא שיש ביניהם כפירת טענה שתי כסף והנהו דמי לשומרין ומ"ה תקינו להו רבנן שבועה כעין דאורייתא ואם איתא דבשומרין דעלמא איכא שבועה דאורייתא בפחות משתי כסף אמאי בעינן בשבועת השותפין ואריסין שתי כסף טפי משומרין דאורייתא דהא ההיא שבועה דומיא דשבועת השומרין שבתורה תקנוהו אלא ודאי משמע דשבועת השומרין מן התורה אין בפחות משתי כסף:

9 ולענין נשבעים ונוטלין כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות טוען ונטען שאינם גם כן בפחות משתי כסף ואין זה מחוור שאם האמינוהו חכמים בשבועה במרובה כל שכן במועט אם רוצה הוא לישבע ובנשבעין ולא משלמין היינו טעמא משום דלא רמיין עליה שבועה בפחות משתי כסף חוץ משבועת עד אחד וכדפרישנא טעמא בגמרא וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות. ולענין שבועת היסת מסתברא שאין מחייבין אותו בפחות משתי כסף כיון שאין בשבועה מן התורה חיוב שבועה בפחות מב' כסף אלא בעד אחד ומשום קרא דכתיב לא יקום עד אחד באיש:

10 טענו חטים ושעורים וכו'. טענו כלי ופרוטה והודה לו בכלי וכפר בפרוטה פטור. כרב דאמר כפירת שתי כסף בעינן:

11 הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב. ואפילו בכל דהו כדאמרינן לקמן יצאו כלים למה שהן ואי משום הודאה ממין הכפירה בהא ס"ל כשמואל דאמר טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב:

12 כי אצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות דלאו הילך הוא. מכאן נראה שכל תביעה שהיא באה מחמת קרקע אע"פ שעכשיו דמים הוא תובע ולא קרקע הרי היא כתביעת קרקע ואין נשבעין עליה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טוען ונטען אבל הראב"ד ז"ל כתב הא דחשבינן הכא קרקע בשחפר בה בורות שיחין ומערות דוקא כגון שתבעו למלאות החפירות אבל תבעו דמים נשבע ואין זה מחוור דכיון דמ"מ בדמים הוא נפטר תביעת דמים הוא לפי דבריו ז"ל ועוד אכתוב לפנינו בזה בס"ד:

13 טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים אם כמערים. אם נראה לב"ד שקפץ להודות כדי שלא יטעננו זה שעורים ויתחייב לו שבועה בהודאת שעורים:

14 חייב. שבועה אם אמר לו זה שניהם יש לי בידך:

15 ואם כמתכוון. להשיב לו על טענתו של חטים ולא כקופץ פטור ומיהא שמעי' דבעינן שתהא תביעה קודמת להודאת מקצת אבל כל שהודאת מקצת קודמת אע"פ שתבעו אח"כ פטור וכן דקדק מכאן הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל:

16 טענו שתי מחטין והודה לו בא' מהן חייב לכך יצאו כלים למה שהן. להתחייב עליהן בכל שהן דהוה ליה למכתב כי יתן איש אל רעהו כספים לשמור ואנא אמינא מה כספים שנים ודבר חשוב אף כל שנים ודבר חשוב:

17 ואיכא למידק דבגמרא אמרי' מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב אלמא אפילו בכלים דבר חשוב בעינן ומכח קושיא זו כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן אף כלים דבר חשוב אלא אף כל דבר חשוב. אבל יש מקיימין את הגירסא ואומרים דמאי דאמרינן אף כלים דבר חשוב לאו חשוב תרי מעין קאמר אלא לאפוקי מארונקא כלי של צפיעי בקר שאינו ראוי כדאמרי' בפ' הזהב דף מז. דכשר למקניא ביה לאפוקי מארונקא א"נ דבר חשוב לאפוקי שברי כלים אתא כדאמרינן התם לענין חליפין מה נעל דבר המסוים אף כל דבר המסוים לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז דלא והרמב"ן ז"ל פי' דאף כלים דבר חשוב אתא לאפוקי כלי שאינו שוה פרוטה דאע"ג דיצאו כלים למה שהן היינו דלא בעינן שיהו חשובים שני מעין אבל צריכין שיהו חשובין שתי פרוטות והכי איתא בירושלמי דגרסי' התם אמר שמואל טענו שני מחטין והודה לו באחד מהן חייב א"ר חנינא והן ששוות שתי פרוטות שתהא טענה פרוטה והודאה פרוטה והביא עוד הרב ז"ל ראיה מדאמרינן בפרק הזהב דף ה. דאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה ואם אתה אומר דטענו ב' מחטין והודה לו באחד מהן חייב אע"פ שאין שוין אלא פרוטה אחת נמצא ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב טענו שתי מחטין חייב אע"פ שאינן שוות פרוטה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' טוען ונטען נראה שהסכימו שלא לסמוך על הירושלמי בזה כיון דבגמרא אמרינן סתם טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב ועוד שיש שקלא וטריא בירושלמי דלא אתיא בגמ' דילן ולפי דעתם כי אמרינן דאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה דוקא בממון אבל בכלים נזקקין אע"פ שאין שוים פרוטה שלפיכך יצאו כלים למה שהן ודעת הגאונים ז"ל והסכמתם תורה היא וכן נמי הסכים הרשב"א ז"ל ולפיכך אנו צריכין לפרש מה אף כלים דבר חשוב כאחד מן הפירושים שפירשנו למעלה או כמו שפירש הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל דה"ק מה כסף כל שהוא חשוב כסף דהיינו סוף כסף האמור בתורה אף כלים כל שהוא חשוב כלי ואע"פ שאינו שוה שתי כסף דיצאו כלים למה שהם:

18 ומשביעין אותו שבועת היסת. היסת לשון שומא ששמוה חכמים עליהם שבוע כמו אם ה' הסיתך בי:

19 מתני ליה אסיפא. להא דרב נחמן:

20 כ"ש אסיפא. שהודה לו זה מתחלה ואיכא דררא דממונא. ולענין פסק הלכה פסק הריף ז"ל כמאן דמתני לה ארישא דאע"ג דליכא דררא דממונא חייב והביא ראיה מדאמרי' התם בפ"ק דבבא מציעא דף ה. ההוא רעיא דהוו מפקדי ליה כל יומא בסהדי ההוא יומא אפקדוה ליה בלא סהדי אמר להו לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרי דאכל תרתי מינייהו ופרכי' וליחייביה מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי פטור ואר"נ ומשביעין אותו שבועת היסת והא התם דליכא דררא דממונא דהא אמר לא היו דברים מעולם ואפ"ה פרכינן ליחייביה מדרב נחמן אלמא הלכתא כמאן דמתני לה ארישא וכן פסק ר"ח ז"ל אבל רבינו יעקב ז"ל דחה ראיה זו ואמר דהתם כיון דבכל יומא מפקדי גביה ועוד דאיכא סהדי דאכל תרי מינייהו לא גרע מדררא דממונא דהכא ולפיכך פסק כמאן דמתני לה אסיפא אבל כל היכא דליכא דררא דממונא פטור דכיון דמדינא בכל ענין פטור ובגמרא מספקא להו בדרב נחמן היכי אתקין ונקיטינן לקולא ועוד דלישנא בתרא הוא ודברי הגאונים ז"ל נראין עיקר דהא בפ"ק דמציעא שם מייתינן לישנא קמא דרב נחמן דנקיטין רישא דמתני' מנה לי בידך אין לך בידי כלום ואע"פ שאף בזו יש לדחות ולומר דהתם לא נחית הגמרא לאכרועי בין הני לישני אלא דנקט רישא דמתני' וה"ה לסיפא אפ"ה כיון דלישנא קמא לישנא דגמרא ולישנא בתרא לישנא דרב חביבא דיחידאה היא הלכתא כלישנא קמא ודכוותה כתב הרי"ף ז"ל בפ' ערבי פסחים וזהו לשונו מסתברא לן דלישנא קמא לישנא דגמרא ולישנא בתרא לישנא דמר זוטרא הלכך עבדינן כלישנא קמא דהא אליבא דגמרא היא ע"כ. מאי איכא בין שבועה דאורייתא. הבאה בהודאת מקצת: